בתמונות רואים סלעים  של חוואר הלשון. 

מזהים שתי תצורות: תצורה עליונה של חומרי בלייה בעובי של 0.70 מ' בערך, המכילה חצץ, גיר, גבס וחול שהורבד על גבי החוואר אחרי שיימת הלשון התייבשה. חומרי הבליה הוסעו על ידי נחלי האכזב על גבי סלעי החוואר שנחשפו.
החוואר הושקע בימת הלשון, שהייתה קיימת לפני 70,000 שנה  והחלה להתייבש לפני  18,000 אלף שנה. תהליך ההתייבשות נמשך עד לפני 14,000 שנה וזה הגיל המירבי של הפרט העליון.

בתוך החוואר רואים פסים בגוונים כהים ובהירים. כל זוג פסים, מייצג בערך שנה. (היו שנים ללא שיטפונות).
הפסים הכהים הורבדו בחורף בזמן השיטפונות שהביאו בוץ לימת הלשון. פסים אלו מכילים בעיקר סחף של נחלים. פס עבה נוצר בחורף שהיו בו שיטפונות רבים, כנראה חורף גשום.
הפסים הבהירים הורבדו בסוף הקיץ, כאשר ההתאדות החזקה הביאה את תמיסת מי הים לרוויה. חומרים גירניים וגבס שהיו מומסים, החלו לשקוע ויצרו פס בהיר. בקיץ חם מאוד או בקיץ שבא אחרי חורף שחון, הרבדת הגיר הייתה ארוכה ונוצר פס עבה. כאשר החלה ההרבדה, מי הים קיבלו גוון  עכור/לבן. 
בעיתונות של תחילת המאה ה-20  יש תיאורים של התופעה בים המלח.

בחלקו הנמוך של סלע החוואר הפסים ישרים ובחלקו העליון הפסים מפותלים ויוצרים מראה מרשים ביותר. הפיתולים הם תולדה של רעידות אדמה, שהתחוללו כאשר הסלע היה רך, מה שמלמד אותנו על תקופות בהן הייתה פעילות טקטונית עזה ותקופות שקטות  יותר.
השוואה של הממצא והמדידות מהערבה עם מחקרי אקלים וגיאולוגיה של נטיפים מתוך מערות או קרח מהקטבים, מראה זהות כמעט מלאה באירועים האקלימיים והטקטוניים בארץ ובאתרים אחרים בעולם. 

מראה כללי של הסלעים בסביבתם

כתב: גדעון רגולסקי 
צילומים: גילה טל