כתב: רועי גלילי, עידן
חוקרי הנגב והערבה במאה ה19 והעשרים היו כולם אנשים מיוחדים, "טיפוסים" חובבי אתגרים או חדורי תחושת שליחות דתית או מדעית, אבל גם בסטנדרטים האלו היה החוקר הצ'כי אלואיס מוסיל (Alois Musill) יוצא דופן.
בין השנים 1897-1902 כבש מוסיל, שהיה רופא ואנתרופולוג, ברגליו את שבילי מדבריות הלבאנט מדרום ערב ועד המדבר הסורי. הוא דיבר ערבית מושלמת בעשרות ניבים שונים והתחזה לא פעם בהצלחה רבה לבדואי (בקרב בני שבט הרוואלה בדרום ערב הוא כונה "שייח מוסה"), היו לו כח רצון וסיבולת יוצאי דופן ובמהלך מסעותיו הוא הסתכן חלה כמה פעמים והגיע עד סף המוות. ומעבר לזה היתה לו למוסיל סקרנות טבעית ועמוקה כלפי הארץ ואנשיה ואת מסעותיו ותובנותיו מאזורנו תיאר בדיוק ייקי יובשני בשלושה כרכים עבי כרס שנכתבו בגרמנית (Arabia Petraea) וכללו מאות תרשימים ותמונות (ובנוסף להם כתב ספרים רבים נוספים).
קפדנותו הפנאטית של מוסיל הותירה בידינו כמה תיעודים יוצאי דופן באיכותם וביניהם את תמונתו הראשונה של עץ השיזף הזקן מעין חצבה ותיאור מפורט.
ב 12.9.1902 בשעה 0900 בבוקר בדיוק הגיע מוסיל עם מלוויו משבט הסראחין לעין חצבה (Hosob) ושם חזה בעץ שהטיל את צילו הגדול על החורבות וכך כתב: "מדרום מערב למעיין, סמוך לצד המזרחי של החורבה ניצב עץ שיזף גדול (sidr), שנאמר ששוכנת בו רוח (שד), איש לא מעז לכרות אותו ולכן הוא משגשג, גובהו כ-12 מ' (40 רגל) והיקפו בגובה של 40 ס"מ מפני הקרקע כ 3.6 מ'." (תרגום מגרמנית google tramslate).
מן התיאור היפה הזה מהדהדים סיפורי העם הבדווים על עצים קדושים ומן התמונה שצולמה מצפון נראית צמרתו של העץ עגולת צללית צפופה וסימטרית ולידה עץ השיטה המוכר לנו גם כיום שנראה ננסי משהו.
גודלו של העץ ומיקומו על צומת הדרכים הראשית של הערבה - צפונה לסדום, מערבה - למעלה עקרבים והר הנגב, מזרחה - לפינאן ואדום ודרומה - לאילת הקנו לו מעמד אייקוני.
העץ היה מפורסם כל כך עד שבמפת ניוקומב המפורטת והחשובה משנת 1913 לא נזכר משום מה המעיין (עין חוצוב) אלא רק העץ ואילו הארכיאולוג נלסון גליק מציין שהעץ הוא סמלה של חצבה ("servs as landmark for el hosb").
תומאס אדוארד לורנס (Thomas Edward Lawrence - לורנס "איש ערב") שהגיע לעין חצבה בסוף החורף של שנת 1917 במסגרת מהלכי מלחמת העולם הראשונה מתאר את "ענפיו הגבוהים של עץ החוצוב שהצטיירו על רקע השמים" (שבעה עמודי חכמה: 419).
גם בתיעודים מאוחרים יותר עד ראשית שנות הארבעים של המאה שעברה נראה העץ עומד, צמרתו עבותה וענפיו איתנים ובחלק ניכר מן התמונות ניתן לראות גם מכוניות עומדות תחת חופת הענפים הענקית.
< Newcombe map 1913
1940 (מירית גל-עד מתוך "ערבה אין קץ": 163)
בתמונות מ 1940 ניתן להבחין שהענף המזרחי אדיר הממדים גדול משמעותית מהענף המערבי ואולם מתישהו בין שנת 1940 לשנת 1948, קרס הענף המזרחי ארצה. תמונותיו של העץ כשהוא עומד איתן וענפיו שלמים צולמו בשנת 1940 בשני סיורים שונים ואילו בתמונה שצולמה על ידי ריקה לויתן בשנת 1947 נראה הענף המרכזי כשהוא נטוי על צידו אך לא שבור.
בתמונותיהם של לוחמי הפלמ"ח משה רביב וחיים (יוקי) אהוביה ממבצע לוט (23-27/11/1948) נראה הענף המזרחי נטוי בקשת ונוגע באדמה.
נראה אם כן שהיה זה משא השנים והמשקל שהכביד על הענף, משך אותו מטה עד שנשבר. כך או כך הענף נשבר רק בחלקו והוסיף לחיות והוא שהעניק לו לעץ את אותה צללית צליעה מוזרה, חיננית ומוכרת.
ריקה לויתן , 1947.
ואכן חוקרים ומטיילים שהגיעו במהלך המאה העשרים הוסיפו לתאר את העץ בהתלהבות מתפייטת: ברסלבסקי ציין בשנת 1952 שגובה העץ כ12 מ', היקפו כ 6 מ' וצמרתו משתרעת ל-21 מ' ממערב למזרח ו-16 מ' מצפון לדרום והוסיף: "יש אומדים את ימי שנות השיזף באלף ומאתיים ויש באלף וחמש מאות שנה… ענפי העץ העבותים והמסורבלים צונחים מרוב כובד מטה הגדול בהם, המתקמר בצורת קשת נוגע בקרקע ממש. בדיו התחתונים של העץ הנתונים בצילה הכבד של הצמרת יבשים וערומים, אך אלה הפונים אל האור ואל השמש סמיכים, ירוקים ורעננים… גדול ועצום הוא גם עץ השיטה הנשען אל עץ השיזף צמרות שני העצים נוגעות זו בזו, מתלכדות לגוש של ירק סמיך והן נשקפות כמה וכמה ק"מ על פני סביבתן" (ברסלבסקי- "הידעת את הארץ".תשי"ב: 54)
מעין עין חצבה שהיה מאז ומתמיד ליבה של הערבה הצפונית קיבל עוד בוסט של חיות עם הגעת חלוצי צה''ל במבצע לוט ב 1949 כפי שהפליא לתאר חיים גורי:
"ערב ראשון בעין חוצוב, 35 ק"מ דרומית לסדום, 170 ק"מ צפונית לים סוף. הלילה היה חמים, ריח חמצמץ של צמחיית מים עמד באוויר והמדורה בערה. סביבה ישבו האנשים ופניהם המוארים בנוגה השלהבות השחימו כעשויים נחושת קלל, וזקנים פרועים חברו לתלתלי ראשם.
אלחוטאיות עטופות כפיות זימרו חרש וה"קהוה־נג'י" הנצחי סבב הלך בין המסובים.
ליד המעיין, סביב השקתות, התרוצצו בשאון בחורים, ערומים כביום היוולדם, ורחצו בשרם."
חיים גורי | "אל נוף ההרים השבורים" | עד עלות השחר 1950
בליבה של כל ההתרחשות השמחה הזאת עמד עץ השיזף הזקן, ירוק בריא ומאושר.
בחלק מן התמונות ניתן לראות לרגלי העץ את שוקת הבטון (שנבנתה על ידי הבריטים, איגמה את מי המעיין ואיפשרה לגמלי משטרת הרוכבים, לשתות בנחת). שנים רבות הייתה השוקת שנבנתה בשנות השלושים של המאה שעברה ליבתה של ההתרחשות השוקקת במעין, יחד עם העץ- צל ומים. על השוקת הזו שכיום היא הולכת ומתפוררת חרטו השוטרים הבדואים את שמותיהם ופעם בסתיו של שנת 2010 הגעתי אליה עם סלימאן סבייח אבו רביע ששירת במשטרת הרוכבים לביקור מאוד מרגש.
סלימאן עליו השלום, היה אחרון השוטרים הבדואים שנותר בחיים באותה עת, הוא התבונן בטיח שהתקלף ונסדק, זיהה בהתרגשות רבה את שמות חבריו שכולם כבר נפטרו ואנחה קטנה נמלטה בין שפתיו.
שאלת גילו המופלג (?) של העץ העסיקה לא מעט את הסקרנים אבל ככל שידוע לי לא ממש נחקרה באופן מדעי. על השלט שהוצב למרגלות העץ על ידי רשות העתיקות נכתב שגילו כ-300 שנה ואולם הבסיס להערכה הזו איננו ברור והנושא הזה איננו פשוט מאחר ששימוש בדנדרוכרונולוגיה - ספירת טבעות הגידול העונתיות לקביעת גיל כפי שמקובל לעשות בחלק מן העצים איננה ישימה בעץ השיזף. בשיזף ובכלל בעצים ממוצא טרופי שגדלים בסיבים על מי מעיין יציבים, לא ניתן לזהות את סימני העונתיות. כיום יש שיטות נוספות לקביעת גילם של עצים אך הן טרם נוסו. יש הסבורים שאין טעם של ממש בתיארוך גילו של העץ אבל זו בלי ספק שאלה מסקרנת שבמובנים מסויימים גם נותנת לו כבוד ואפשר שהגיע הזמן לעסוק בסוגייה המעניינת הזו באופן מדעי.
העץ גדול היום בהרבה מכפי שהיה כשתיאר אותו מוסיל: גובהו כ-14 מ' והיקף הגזע כ-7 מ' אך גודלו ומראהו של העץ היו לו דווקא לרועץ ומאז ומתמיד הוא משך אליו גם טיפוסים מפוקפקים משלל סוגים: בשנות השבעים של המאה שעברה ביקש עבריין ידוע לבנות תחת העץ מין "בית נופש" ורק פעילות נמרצת של אנשי רשות שמורות הטבע מנעה זאת ממנו ויום אחד בקיץ של שנת 2012 חפרה קבוצה של שודדי עתיקות למרגלות העץ ובין שורשיו בור עמוק בתקוות שווא למצוא ביניהם מטמון מדומיין העץ לא נפגע אמנם אבל זה לא היה רחוק.
השנים לא היטיבו עם העץ, מימיו של המעיין הגדול הידלדלו בקידוחים הרבים שנחפרו בשנות השישים והשבעים עד שיבש ומימיו שפלו לעמק עשרות מטרים ונעלמו כליל. צמרתו של העץ שחה ולימים הוחלט להזרים אליו מים בטיפטוף בתחילה ביוזמת שמחה פרלמוטר ולאחר מכן על ידי הרשויות. למרות שורשיו העמוקים אין לו לעץ שום יכולת לשרוד כיום בלי ההשקיה הזו. בשנים האחרונות איפשר החקלאי ערן בראון שמגדל בסמוך לעץ מטע מנגו, להשקות את העץ במים מהחלקה שלו אך מפעם לפעם קרה שאיזה חכמולוג סגר את ברז המים והעץ הגיב בצורה קשה - אפילו בקיץ הזה.
כביש הערבה שנסלל ממזרח לעין חצבה ההיסטורית הרחיק את צומת הדרכים הגדולה של הערבה מן העץ הגדול. עין חצבה ההיסטורית איננה עוד עורק החיים הפועם של הערבה והעץ מוסיף לעמוד לבדו בחילופי העיתים, מלכותי וקצת עצוב בבדידותו המזהרת.
הנה כי כן העץ הזה שהוא סמלה של הערבה ובמשך שנים רבות משך אליו את נוודי המדבר והחוקרים, מטיילים סקרנים ותמהונים וחזה במאות שנים של התרחשויות, העץ שהעניק לנו בני האדם שנים רבות של חסד והעתיר עלינו מצילו ומפירותיו המתוקים, נזקק עכשיו לעזרתנו.
קיץ 2024 משלחת החפירות הארכיאולוגיות חוסה בצל השיזף.
באדיבות משלחת החפירות המחודשות לעין חצבה, ד״ר דורון בן-עמי, רשות העתיקות.
עצים גדולים מעוררים בבני האדם השראה ומי שמסתכל על עץ השיזף העתיק איננו יכול, כך נדמה לי, שלא לחשוב על בדידות ועל זיכרון ועל השנים החולפות, אך גם על עצמתו ועל עליו הירוקים.
לפני קצת יותר מ150 שנה פגש המשורר האמריקני וולט וויטמן בלואיזיאנה בעץ אלון בודד שעורר בו מחשבות ועצבות גדולה וכך כתב:
בלואיזיאנה ראיתי עץ אלון, בודד, שופע, חי
לבדו עמד והטחב חובק את ענפיו,
בלי בן-לוויה, עליו שמחים בירקותם הכהה, הרעננה
ומראהו גולמי, איתן, מלא כוח עורר בי מחשבות
תמהתי: כיצד הוא מגדל כך את עליו הרעננים
בעומדו שם לבד, באין חבר לצידו וידעתי שאני איני יכול,
ולקחתי איתי ענף מענפיו ומעט עלים עליו, וכרכתי סביבו מעט טחב,
והבאתי אותו איתי, והנחתי אותו בחדרי.
I saw in Louisiana a live-oak growing | Walt Whitman
(תרגום חופשי : ר.ג)
על הידע הרב שחלקו איתי ועל תרומתם לשימור עץ השיזף אני מבקש להודות להילה אלבז, גדעון רגולסקי, אבי נבון, מימי רון, נטע אור ערן בראון וalan מעמותת blossom rose
עץ השיזף, 2025. צילם: רועי גלילי
תגובות