ההלוויה התקיימה ביום שני, 16/5/2022, ט"ו באייר תשפ"ב בשעה 17:30 בבית העלמין בפארן
קורות חיים
טלי נולדה בשנת 1955 ברמת גן, בת לאלי ומינה ואחות גדולה לאייל.
בנעוריה עברה משפחתה לרמת אביב, שם למדה טלי בעירוני ד'. טלי שמעה מבן דודה, על חיי הקיבוץ והתאהבה ברעיון הקיבוצי, מה שהוביל אותה לגרעין נחל בקיבוץ אלומות. באלומות הכירה את שפי שהיה חבר גרעין בוגר יותר. בזכות מכתב קצר והחלטי, שכמעט לא מצא את דרכו לטלי, הפכו טלי ושפי לזוג, ובשנת 75 לאחר שחרורם מהצבא הם נשאו. באותה שנה נולדת בתם הבכורה רעות.
טלי ושפי גרו באלומות 10 שנים בהן הספיקו לקחת חלק פעיל בהקמת הקיבוץ, טלי משתלבת בעבודה בקיבוץ בהנהלת החשבונות וכסדרנית עבודה, וחן בתם השניה נולדת.
בשנת 79 באוטובוס 394 עם שתי בנות ושתי מזוודות הם הגיעו לפארן לשנת מועמדות. בשנה זו הם קיבלו משק והחלו לעבוד את אדמת הערבה הקשה.
בשנת 81 ביום הראשון לקטיף המלונים, נולד בנם השלישי איתמר, אחריו נולדו גם עמיחי ויובל בן הזקונים.
בשנות המגורים בפארן- טלי ושפי עומלים על הקמה ופיתוח המשק לצד בניית בית פיזי ורוחני.
לצד גידול הילדים טלי עבדה בהנהלת חשבונות. בגיל 50 – השנה בו הפכה לראשונה לסבתא, טלי החליטה להמציא את עצמה מחדש – היא לומדת קוסמטיקה ופותחת עסק קטן ומצליח בפארן.
עם השנים, לשמחתה וגאוותה הרבה חזרו להתיישב בערבה- רעות עם בעלה בני, וחן עם בעלה יוגב. התא המשפחתי גדל וטלי הופכת כעת לסבתא מסורה במשרה מלאה. על כן החליטה לסגור את העסק שהקימה, לטובת השקעת זמנה ומרצה בקן המשפחתי ההולך וגדל, המסב לה אושר וגאוה גדולה. בשנים האחרונות חזר יובל עם גלי למושב, כך התרחב סניף שבט שפי בערבה ואיתו התרחב הלב. יחד עם זאת טלי לא ויתרה על ביקור שבועי קבוע אצל עמיחי ומודי בתל אביב ואצל איתמר אורי והנכדים ברמת השרון.
במהלך כל שנותיה בפארן, טלי מוקפת בחברים ומשפחה, מעורבת ואהובה בקהילה. תמיד שמחה להיות אוזן קשבת ונענתה לתרום ולהושיט יד לעזרה. פועלת באהבת חינם לכל אדם באשר הוא.
גם בתקופת מחלתה ולמרות חששותיה, בחרה לצאת עם חברותיה למסע להודו, השתתפה בפעילויות, הגיעה לתחרויות ופעילויות של הנכדים ולא נתנה למחלה לבטל את רצונה למעורבות חברתית ומשפחתית.
גם מי שלא הכיר את טלי לעומק ופגש בה על השביל או בבריכה עם אחד הנכדים, זכה תמיד לקבל ממנה חיוך נעים, צנוע ומבויש.
לזכרה
טלי, היית אשת איש ומשפחה למופת, זכית להיות אמא לחמישה ילדים וסבתא לאחד עשר נכדים נפלאים.
התקופה האחרונה היתה מורכבת, המחלה הקשתה וסירבלה את החיים יותר ויותר.
בתקופה הזו, זכית שוב ובפעם האחרונה, לקצור את פירות עבודתך הקשה בבנית משפחה מגובשת, איתנה ותומכת שמעוררת הערכה והשתאות.
קשה כל כך לעכל שנותרו לנו רק הזכרונות. אנחנו בוחרים לזכור אותך בריאה, חזקה, אנושית וטובת לב כפי שהיית.
מחבקים את המשפחה והחברים הרבים שכואבים כל כך את אובדנך.
יהי זכרך ברוך
הספד המושב - קהילת פארן
אמא.
אני מנסה שעות לשבת מול המילים שרצות ולעשות בהן סדר.
אני שומע אותך אומרת בקול עדין– ״חייקוש תכתבו. אני אוהבת שאתם כותבים אחד לשני״ – וזאת את – מחברת ומלחימה כל פיסת קשר אפשרית בינינו, רוקמת בחוויות החיים והאירועים שלנו עוד קצת קשרים ועוד חיבורים, כי כמו שאמרת – הכי חשוב לך הביחד של חמישתנו. לא הרשימו אותך בילויים נוצצים, לא מסעדות יוקרה ולא אחוזות נופש – עניין אותך הביחד שלנו, התוכן במפגשים, האיחוד וההשלמה. היינו כל עולמך ואת כל עולמנו.
כל כך קשה לסכם מה היית עבורנו.
קשה לסכם לא רק כי את עוד פה, קשה בעיקר לסכם כי את באמת גדולה מהחיים, את עולם שלם ואוטופי של שקט ושלווה, טוב לב וקבלת האחר. את עולם שמאמין שבני אדם טובים, עולם שמאמין בהקשבה, בהכלה, ברוגע ובטוב. את כל כך אוטופית שזה היה מביא לעיתים להתנגשויות שלנו, לא פעם – הייתי נוזף בך - שאת לא יכולה להיות תמיד כל כך טובה ולקבל אחר, שאי אפשר להתכופף ולקבל כל דבר. היה מקומם אותי שאין בך כעס, ואת היית עונה בנחת – ״אבל זה המצב חייקוש והוא לא תלוי בך, יעזור אם אתרגז?, הדברים לא קורים מרוע או משלילי, חייקוש אני מתחננת תסתכל על השלם, לא על השבור״.
היית קונצנזוס אמא, קונצנזוס של צניעות, וטוב לב.
לא חיפשת אור זרקורים, לא תהילה ובטח שלא להיות במרכז האירועים. ההיפך, תמיד אמרת לי שאת לא אוהבת לדבר מול קהל, שרועד לך הקול, שאת חוששת שברבים את נשמעת אחרת, הקול הרועד שלך בדיבור ברבים העיד על הצניעות שלך, על יראת הכבוד שרחשת לאחר בדברייך וברצון שדברייך לא ייכפו על האחר, שיישמעו כדעתך שלך בלבד. אהבת ללכת בדרך שלך ובשקט. דבקת ביושרה ובאמת, בכנות ובשיח, בקבלה של האחר ובאהבה. כל ארוחת שישי משותפת שמביאה איתה שיח על השבוע של כל אחד מאיתנו, ידעת לכבות בנועם ובנימוס אימרות על האחר, מלאת את השיח בנקודת מבט אחרת – תמיד החיובית. ידעת להפוך התבוננות על מצבים ב180 מעלות, מפרספקטיבה מכילה, מקבלת.
אני לא יכול שלא להודות לך בפעם האחרונה שוב, תודה שנתת לי להיות מה שרציתי, תודה שעטפת אותי וחיבקת אותי בכל מצב. אני זוכר את אותה ארוחת צוהריים בבאר שבע שסיפרתי לך על עצמי מה שתמיד ידעת. בכית, שאלתי אותך אם את בוכה מאכזבה ואמרת – שאת בוכה מאושר, שהבן שלה בחר בחיים, שאת בוכה מהתרגשות כי עכשיו גם אני פנוי לאהבה. קראת למלצר שיביא קינוחים ובאותה נשימה ביקשת שלא אחכה עוד, שאספר לאחים ולאחיות, שאצא לדרך. שמי שבוחר באהבה, צריך לצאת אליה בראש מורם וגם הוא יהיה עטוף באהבה.
וזאת את בתמצית – מקבלת כל אחד, אוהבת, מחבקת, מסתכלת על הטוב ועל השלם שיש.
ואז הגיע מודי שלי. לא היה רגע של שקט, ולא היה רגע של מבוכה. באנו בפעם הראשונה לפארן, חנינו את האוטו שעוד עשה אבק בין התמרים, וכמו תמיד, כששמעת את המכונית החונה, יצאת לקראתנו, תמיד יצאת לקראתנו. כמה אהבת את מודי, אמרת לי לא פעם, שהוא עוד בן עבורך. דאגת לו כל כך, בכל מבצע צבאי, בכל אירוע ביטחוני, לא ישנת, צלצלת אליי המון ואמרת לי שאת מתחננת שמודי יחליף תפקיד. היה בניכם קשר שרק שניכם הכרתם, כמו עם כל אחד, בשקט שלך, בהקשבה ובקבלה – היית הכספת גם של מודי.
ארורה אותה תורנות מיון שהגעת לאיכילוב לראשונה, אז רק אותו שיעול טורדני.
שערי הקושי וההתמודות שנפתחו על כולנו לא היו צפויים.
ומאז כמו צדיקה מעונה, חטפת מכה ועוד מכה.
אני נישברתי כל פעם מחדש, איך ייתכן שהטובה ביותר נחבטת ככה פעם אחר פעם.
חברים אמרו לי כל הזמן – ״עמיחי, אל תהיה הרופא שלה, תהיה הבן שלה״, ואני שנקרעתי בין העולמות ניסיתי להבין יום יום איך אני מציל את אמא שלי ונשאר הבן שלה. איך אני מוצא עוד חוות דעת רפואית ועוד טיפול להאט את הדברים ולעזור לך ויחד עם זאת מקרין תקווה כמו שבן לאמא צריך.
החבטות בגופך לא הפסיקו, ואם לא הספיקה העובדה שאיבדת את שני הורייך בחודשיים, הגיעה החבטה שטרפה שוב את הקלפים.
לפני עשרה חודשים, אותו אחר צהריים ארור בתל אביב, אחרי אותה נפילה שנראתה מינורית, הגעתם שוב למשמרת שלי באיכילוב. יואב הרים אותך בשתי ידיים מהג׳יפ והכניס אותך למיון, נקרע לי הלב לראות את חברי הטוב ביותר נושא את אמא שלי בשתי ידיים, למיטה באגף נראית לי אז לראשונה חסרת ישע ומבוהלת.
שבו אותם הקולות – ״תהיה הבן שלה, לא הרופא שלה״ ואני נקרע בין העולמות.
מלא דאגה ורחמים לאותה אמא טובת לב שמקבלת מכות מגזירות השמיים ובמקביל מחפש את הפתרון והמזור המקצועי, זה היה בלתי נשלט.
אותה נפילה שנראתה מינורית התבררה כשריפה בשדה קוצים של הריאות שלך. ואת שעד אותה נפילה שמרת על גחלת קטנה של תקווה ושמחה, כמו נכבתה רוחך באותה נפילה. אולי זאת הייתה המכה הכואבת מכל, הפגיעה ברוח התקווה והשמחה שהיו סימן ההיכר שלך. שם הלב שלנו ניסדק, אותן עיניים טובות מלאות בטוב ושמחה נתמלאו זגוגית של עצבות ודאגה.
פחדת באמת. פחדת להעלם ממפעל חייך ולהשאיר אותנו לבד.
הימים חלפו וכולנו, כמו כוכבים שהורגלו להסתובב סביב אותה השמש מחממת, עצרנו הכל וניסנו הפעם לחמם אותך, לעטוף אותך ולתת לך לקצור את מה שזרעת את, לקצור את ה״ביחד״ כדי לרומם אותך. התחננו בפנייך – ״הנה כולנו יחד, סביבך, הילחמי כמו שתמיד אמרת לנו להלחם על הטוב והתקווה״.
הריאות המקוללות בגדו בך שוב ושוב והמחלה דהרה, הריאות התכווצו ואיתן גם התקווה והאומץ. הפכת פגיעה וחבוטה, זה שבר את כולנו.
בשבועות האחרונים הבנו שהתלות בבלוני חמצן הפכה בעיקר לקושי מנטלי. נחסכו ממך שמחות ואירועים וניסנו להביא את השמחות והאירועים אלייך, לא תמיד היית מוכנה אליהם, התביישת במחולל החמצן ומחולל החיים הפך למחולל הייאוש והעצב. מחולל החמצן היחידי שלך היו כולנו סביבך – זכית בו ביושר – מחולל החיים שלך היה השבט שלך שנושא אלייך עיניים בהערצה – אבא, הילדים והנכדים.
לכולנו היה ברור שהשתלת ריאות היא האופציה היחידה עבורך, ידעת גם את ואמרת שאת צריכה זמן לעכל, זמן להתרגל לרעיון ובאותה נשימה קצרה אמרת – ״איזו ברירה אחרת יש לי?״
הגיעו הריאות המיוחלות ועבורנו זה היה פרוז׳קטור של תקווה, עבורך זה היה אמנם מקור לתקווה אבל פחדת פחד מוות מהבחירה בהשתלה. אמרת לי – ״חייקוש, סביר שאני כל כך מפחדת ומיואשת? איזו אמא גרוטאה יש לך״.
בגרון חנוק שהבחנת בו מיד עניתי לך – שיש לי אמא לביאה, שזכיתי בפיס, ש30 שנה לימדת אותי לא לוותר על שמחה ותקוות, להביט על חצי הכוס המלאה ולהלחם ועכשיו – תורך אמא. הסכמת ואמרת –״אני מקווה רק שאתעורר מכזאת השתלה״.
עניתי לך בביטחון והבטחתי לך שכן – ברור שכן.
והגיעו הריאות, והגיע המסוק שנשא אותך לשיבא, הורדת ממנו מפוחדת, התחבקנו, אמרת לי שאין לך ברירה וצריך לנסות. היינו כולנו סביבך. כולנו מלאי תקווה. מחוץ לחדר הניתוח עוד עשינו סלפי מאושר כולנו – ואמרנו שיוצאים כולנו לדרך חדשה, שמחה, בלי מחוללי חמצן, רק מחוללי חיים, צחקנו. דרך חדשה מלאת אוויר טוב וחדש.
אמא – נכנסת לניתוח כשכולנו סביבך, מתחבקים חיבוק קבוצתי כמו שתמיד אהבת. חיבוק אמיתי, כנה, חם ומלא ציפיות.
האמת היא, לא חשבתי שככה יסתיימו הדברים.
אמא, אני מצטער שמה שהבטחתי לא קרה, אני מצטער שלא הצלחנו. עשינו הכל עבורך, הצ׳אנס האחרון עבורך פשוט לא הצליח. הצלתי כמה אנשים בחיים, אבל אמא שלי לא הצלתי.
אמא סליחה, אני כל כך מצטער שבזה לא הצלחנו.
ירדנו כולנו מהמעלית בשיבא אחרי שנפרדנו ממך ברגעים האחרונים – בדממה אבא אמר לכולנו – ילדים שלי, פרידות זה תמיד מוקדם מידי.
וזה כל כך נכון.
אמא שלי, מצפן חיי, הפרידה קשה לי.
פרידות טומנות בהן לעיתים הבטחות ונדרים. אני מבטיח לך – המגדלור שלך דולק ויאיר לנצח.
הוא מאיר ומוביל, הוא לא ייכבה. אנחנו נשמור על הביחד שלנו פשוט כי הוא קיים, כי הוא אמיתי וכנה, כי הוא שורשי כי הוא את. אנחנו נדבוק בטוב, נשתדל להביט על החיובי והשלם ולזקוף את הדברים לכף הזכות.
מבטיח לך שיהיו התחלות חדשות עכשיו, לכולנו, אנחנו נמשיך כי זה מה שהיית מבקשת. אנחנו נמשיך לתת לאבא לשמור על כולנו ולנצח על התזמורת ובמקביל נשמור עליו.
אני צריך לסיים כי בטח פיט אומר שאני חופר ויובי מפחד שהאורחים משתעממים, שחנוש בטקסים אישיים מתישים ותותי חושבת כבר על הצעד הבא של כולנו יחד. אל תדאגי אבא כבר דאג לכמות מאווררים בחצר שלא מביישת רוח מסוקים, כאלו שאת מכירה מקרוב.
אסיים במה שאהבת כל כך, בחמשיר משפחתי.
כל אירוע כתבת בקבוצה – ״איפה החמשירים שלכם לכבוד האירוע?״
אז הנה החמשיר האחרון שלי עבורך אמא:
הייתה לי הזכות להיות הבן של טלי
חיים ואושר היא תמיד נתנה לי
מאמא-עוף שלנו, קראנו לה
והניצחונות שלי הם גם שלה
אם ישאלו אותי פעם אם הכרתי אדם טהור
אענה שכן, שאפילו השתזפתי מאותו האור
מאמא-עוף הקימה שבט מכובד
שהיום נפרד ממנה, מביט למעלה מחובר ומלוכד
אמא אהובה, האור שלך הוא רק התחלת הסיפור
גם אם היום החמשיר מסתיים עם לב שבור
עכשיו תנוחי סוף סוף אמא, אנחנו נמשיך אותך מכאן. עם חיוך.
עמיחי / בן
הי סבתא. אני בדיוק רואה את התמונות שלך, והלב שלי ריק ממילים. איך אישה כל כך חיה וזוהרת, אני לא אראה יותר. ישבתי ובכיתי ועדיין אין לי איך לתאר את מה שאני מרגיש. החלק שלך בתוכי עוד פועם בחוזקה. ממש חיכיתי לחבק אותך כבר בבית החולים. אחרי שתתעוררי. רציתי לשאול אותך מה את זוכרת, ובעיקר להחזיק לך את היד ולהסתכל לך בעיניים בידיעה שמכאן הכל יהיה יותר טוב. כל כך רציתי לראות אותך על הרגליים, הולכת ומתפקדת בלי מחולל, בלי כסא, בלי דאגות.
מוזר לאבד אותך. לחשוב שאכנס לבית שלך ושל סבא ולא תשבי על הכורסא בחדר או בסלון. שלא תשאלי יותר מה חדש ולא תתענייני יותר בחיים האישיים שלי, כשתמיד היית האדם שהכי התעניין בי. אני מבטיח לספר לך מה חדש, מבטיח לעדכן אותך בהכל. תמיד תהיי איש השיחה הכי נאמן ותומך שאני מכיר. תמיד תהיי הסבתא שכל נכד מייחל לעצמו. תמיד תהיי מקור האושר שלי, האדם שהפיח בי שמחה ואהבה בכמות הכי גדולה.
אני אוהב אותך. לא אפסיק להתגעגע ולאהוב לנצח. אורי.
אורי / נכד
אמא,
ילדה יפה, ביישנית וסקרנית, הולכת על מדרכות תל אביב.
חולמת בהקיץ על רגליים יחפות פוסעות בין רגבים מוריקים ואלומות.
ובין אותם רגבים מוריקים היא בוחרת נכון ובונה אתו בית מלא צחוק ילדים ואהבה במדבר.
צניעות, רגישות, יושרה, הכלה, ראיית הטוב. כל אלה עטופים באריזה של שקט, נתינה ואהבה.
כל חייך נתת ואהבת.
היו לך מאגרים אין סופיים של השקעה ואהבה שהקפדת לפזר שווה בשווה בין כולנו.
אף אחד מאיתנו, לא הרגיש מקופח או פחות אהוב. להיפך, לכל אחד היתה את אמא טלי שלו. ורק שלו. שתמיד תמיד היתה שם בשבילו ותמיד שמרה סודו. לכל אחד מאיתנו יצא להרגיש מידי פעם כבן יחיד שהוא כל עולמך. ידעת לקרוא כל אחד מאיתנו כספר פתוח. לא משנה כמה ניסה להסתיר דאגה, מועקה או כעס, את מיד ראית את מה שאף אחד לא ראה. בתור ילד או נער לא הבנתי, איך זה שיש לך את הצופן אלי? היינו מנהלים קרב עם סוף ידוע מראש בו את מתעקשת שאת יודעת שאני מסתיר ואני מתעקש שהכל בסדר. ובסוף, כשהייתי נופל כנוע, מובס ומודה שאת צודקת, היית מחייכת אלי ואומרת "אני מכירה אותך".
רבים דיברו וידברו על הדבק שאת בין אנשים. אבל את לא היית דבק, את היית גשר.
סבא רבא שלך היה השופט העליון הראשון של המדינה שלנו. אבל את לא היית שופטת גדולה. את לא שפטת אף אחד אמא. את היית מגשרת גדולה.
ישנן לא מעט דוגמאות לשני בני אנוש, שאם לא את היית נמצאת בתווך שביניהם, הם לא היו בקשר במקרה הטוב.
באסרטיביות שקטה נטולת אגרסיביות היית נעמדת איתן בין השניים, וכשכל אחד מהם היה מדבר איתך, לא רק שהוא היה מבין את הכאב שהוא גורם לאחר, לא רק שהוא היה מצליח לראות לפתע את הטוב שבאחר, הוא גם היה רואה שאת, לב זהב טהור, גם את נפגעת ונושאת חלק מהכאב של האחר. ואף אחד לא אוהב לראות שהוא, במו ידיו, שורט לב זהב טהור.
עכשיו אמא, עכשיו לנו אין אוויר...
קשה לנו אמא. הגעגועים עוד לא התחילו וכבר שורפים את הגוף מבפנים.
אני יודע שזה שאת מונחת כאן במרכז, בשילוב עם העצב הגדול שלנו קשה לך מנשוא ומשלב את שני הדברים שהכי לא אהבת – תשומת לב וידיעה שגם אם לא במכוון, פגעת.
תודה אמא,
תודה על החיים, תודה על האחים, תודה על סימון הדרך. תודה על האהבה.
אני מבטיח לך אמא,
אני מבטיח לך שנמשיך ללכת בשביל הכל כך ברור שסימנת לנו.
אני מבטיח לך שבמקביל לכאב והגעגוע שלא ייגמרו לעולם אנחנו נשמח ונצחק, ונמציא את עצמנו מחדש.
ברור לנו שזה רצונך.
אל תפחדי ואל תדאגי אמא,
עלי גאה למעלה ונוחי אמא,
תפגשי ותחבקי את כל אהובייך שמחכים לך שם.
וחכי לנו...מה שיצרת לא ייגמר לעולם...
אני אוהב אותך אמא,
איתמר / בן
אמוש שלי.
לפני כמעט חודש ביום שלישי ה19 במרץ שתית איתי קפה. כאילו ידעת מה צופן העתיד, ביקשת שאבוא לקחת אותך כדי שאת הקפה שלנו נשתה אצלי בבית. שעה אחרי שחזרת הביתה הגיע הטלפון המיוחל על תורמת ריאות. אותו טלפון שחיכינו לו כל כך והתחיל את המסע הזה. מאז, אמוש, החצי השני של שקית הסוכרזית מחכה לך במטבח שלי, מחכה כבר 3 וחצי שבועות לקפה הבא ואני מתקשה להאמין שזה לא יקרה.
ברגעים האלה שהמילים לא יכולות לתאר את התחושות אני בוחרת בהודייה.
קודם כל תודה על הזכות להיות ביתך.
תודה לך אמוש על החינוך לאהבת אדם באשר הוא, על החינוך לראיית הטוב בכל אחד, על החינוך לחמלה, להכלה ולסובלנות. תודה על המודל לחברות טובה, תודה המודל למשפחה מהי, תודה על המודל לאמהות. זוכרת איך בסוף ההריון עם אוריקי ביומולדת 50 שלך אמרתי לך שאני רוצה להיות אמא כמוך. תודה על הסבתאות הטוטאלית והמשמעותית כל כך לאורי שחר ויונתן. תודה על האהבה האינסופית לבני שלי, שהיית לו כאם.
אמוש, תודה על אבא. על מלך האריות שלנו. אני בטוחה שנפרדת עם הידיעה שהוא שומר עלינו ואנחנו עליו.
לא ככה רצינו שהמסע הזה יסתיים. התקוות והחלומות היו כל כך גדולים. אבל אם יש משהו שלקחנו מהמסע הזה זה את עוצמת הביחד. וזה הכי את. ככה את ואבא לימדתם אותנו.
אמוש אני כל כך אוהבת אותך. ואיזה כייף שאמרתי לך את זה כל כך הרבה פעמים בשנה האחרונה.
אני לא יכולה בלעדייך.
אבל יודעת שחייבים להמשיך ולהמשיך כמו שהיית רוצה.
אמוש שלי בחודש האחרון אני קמה בבוקר בוכה והולכת לישון בוכה. בבקשה תני לי את הכוחות לקום צוחקת, לחיות על פי השיר שהכי אהבת בעולם- השיר חיוכים .
את האור של חיי אמוש, ואני יודעת שאת תמשיכי להאיר למרות שהכול עכשיו ניראה כל כך חשוך.
אוהבת אותך הכי בעולם.
רעות / בת
להתראות אמא
אוי אימוש, עם רוחב המשפחה שהקמתם והעובדה שכולנו היינו פשוט צריכים לכתוב את עצמנו לדעת , היה צריך לדאוג למוזיקה כמו באוסקר שמקצרת את הנאומים.
יש לנו מנהג בימי הולדת , בני המשפחה כותבים לילד היומולדת חמשירים ושירים.
אמא מחכה לשירים ומדרבנת בשיר משלה או משפט: נו, מה עם חמשירים.
לא כי היא לוחצת או מכריחה, אלא כי פשוט רוצה להנות קצת מהדבר הגדול ביותר שהיא בנתה ביחד עם אבא.
ביום ההולדת לפני ארבע שנים, חודש אחרי שגילו את מחלת הריאות, כתבתי לה את השיר הבא:
אמא יקרה לי
יקרה
נשפי מעלייך את כל הדאגות
נשפי מעלייך את כל הציפיות
מלאי ריאותייך בנכדים וילדים
מלאי ריאותייך בתחביבייך הרבים
שאוויר לא יחסר
נחת ושלווה
שתישארי מי שאת
ומה שאת
זו הבקשה היחידה
אמא,
ניסינו למלא ריאותייך במשפחה, בחוויות והרפתקאות טובות.
ניסינו להשיל ציפיות ודאגות מיותרות.
מצטער שלא הצלחנו לכתוב סוף טוב יותר לשיר הזה, שכבר מזמן הפך סיפור .
אבל את תישארי מי שאת, אדם מלא בטוב, נטול כל ציניות, מלאת הקשבה, הכלה. כמה אהבה אדם אחד יכול לתת, זה באמת לא נתפס.
את תישארי מי שאת כי החיים ממשיכים, ואת איתנו, עדיין תעירי לי ביום חג, נו קדימה, חמשירים.
מודה לך על כל האוויר שמילאת במפרשיי חיי.
הוא ימשיך ללכת איתי.
אמא אני אוהב אותך
יובל / בן
אימוש שלי, ממושה, כך קראתי לך...
27 ימים קשים בין תקווה לייאוש, בין פחד לאמונה.
27 ימים ופעמיים שפתחת חצי עין והרגשנו שמצמצת לנו שאת איתנו.
27 ימים של שקט ועוד 44 שנים ושבועיים של אימהות מזוקקת, נוכחת ומדויקת.
27 ימים של שקט ועוד 44 שנים ושבועיים שאת אמא שלי. האמא הכי נוכחת, הכי אוהבת, הכי כנה, הכי מרגיעה, הכי רגישה והכי מכוונת.
מכוונת בנתיב אחד ברור עם אהבת חייך, אבוש, בדואט ראוי להערצה אותנו, לאהבת אדם ולקבלת כל אדם באשר הוא.
אהבת כל אחד מאיתנו בזכות האדם שהוא. נתת לנו להיות ולבחור בדרך שטובה לנו. במילותייך המכוונות תמיד אמרת כמה את מאמינה בכל נתיב שנבחר וכמה את סומכת על הבחירות שלנו. התעקשת בכל שיחה שנאמין בעצמנו (כי לא עשינו לך חיים קלים עם זה), האמנת בכל אחד ואחת מאיתנו יותר משאנו האמנו בעצמנו.
אימוש שלי, בשותפות מלאה ובברית אהבה נדירה שלך, עם אבוש, תמיד בביחד שלכם, נתתם לנו בית מלא אהבה עמוקה, פתיחות, שיח כנה וחיבוק חיבוק חיבוק!
ממושה, זכורה לי סיטואציה אחת מיוחדת מיני רבות כשהתחלתי להתבגר ולהבין קצת את החיים. ישבתי על המיטה שלכם, את כבר שכבת לישון, נכנסתי לומר לך שהגעתי הביתה מאיזה סיבוב עם חברים וזה היה הנוהל לדווח שחזרתי והכל בסדר. שאלת אותי איך היה והתיישבתי לספר לך, דיברנו על עוד משהו ריגשי שעזרת לי לפתור ובסוף השיחה שאלתי אותך: "אמא, איך אני אדע להיות אמא כזאת טובה כמוך?" אני ממש זוכרת שאמרתי לך שאת האמא הכי טובה שיכולתי לאחל לי, אך איך אני אדע להיות גם כזו?" ואת במילותייך, שתמיד נסכו בי בטחון, ענית לי: "את תראי שאת תדעי כשיגיע הרגע, אמא תמיד מכירה ויודעת את ילדיה, וחוץ מזה תסמכי על האינטואיציות שלך."
עם השנים כשהפכתי לאמא, זה רק הגביר בי את ההערצה לאימהות שלך וההבנה שאני משתמשת באינטואיציות שלך פעמים רבות יותר מאשר בשלי, חיממה את ליבי כי הבנתי איזו סבתא זוהר, אוהד, אור ואיתי הרוויחו.
אימוש, שנתיים ארורות עברו עליך ועלינו. איבדת את שני עמודי התווך שלך בחיים - הורייך שכל כך אהבת, ביקרנו לעיתים תכופות מדי בבתי חולים וכל פעם כזו, שברה אותך ואותנו מחדש.
הבטחנו אחד לשני להילחם איתך ועלייך. שנתיים שאת נלחמת לחייך ולתת לנו כוחות למרות שראינו את העצב והקושי בעיניך. שנתיים של קורונה וריחוק חברתי שלא ויתרנו על דרכים יצירתיות כדי לשמור על היחד... וכמה יחד מיוחד ויצירתי היה לנו...
בשבוע לפני הניתוח, דיברנו במטבח ושיתפת אותי שאת מרגישה שאת עול. עניתי לך שאת הדבר הכי חזק שאני מכירה ושאינך עול אלא מתנה וחידדתי לך במילים: "תראי כמה יחד הפכנו להיות כתוצאה מהמצב" כי ככה לימדת אותי אימוש - להוציא את הטוב מהרע, להסתכל על היש מתוך החוסר ולהאמין בחוזק של הביחד שלנו וזאת מתנה אימוש, שאת ואבא נתתם לנו.
אימוש, רצינו ביחד את התקווה הכי טובה לחיים ולא הצלחנו. עשינו הכי טוב. נשבעת לך אמא, היו לנו עוד הרבה תוכניות ליחד ועד הרגע האחרון האמנו בך ובחוזק שלך אמונה מלאה.
קלישאה... אך מישהו שם רצה אותך למעלה כי את מהטובים ביותר. תמיד סיפרתי לכולם שאת מל"ו הצדיקים, אולי זו הסיבה.
ממושה, הדפים בעולם קצרים מלהכיל סיפור חיים של אישיות נדירה כמוך. את נמצאת בכל אחד ואחת מאיתנו ובלכתך ציווית לנו את מורשתך כאדם. אני רוצה להגיד לך תודה אמא שלי אהובה.
תודה על אימהות מושלמת ונדירה.
תודה על אהבתך לאבוש. הבטחנו ונקיים - נשמור עליו מכל משמר ונדחוף אותו לעוף על החיים כמו שביקשת בשיחות האינטימיות שלנו.
תודה שיוגב היה עוד ילד שלך ושהיית עבורו כותל, ייעוץ כנה, עוד אמא עבורו ודמות לחיקוי.
תודה על סבתאות מושלמת לזוהר, אוהד, אור ואיתי.
תודה שלא נתת לי ליפול עם הסבתאות שלא הצלחתי לתת לך, למיקה.
תודה שכיוונת אותי ליש ושהאמנת בעוד.
תודה על מגדלור שמאמין בטוב של האנשים ומבקש להסתכל רק על הדברים החיוביים של הבריות.
תודה על טונות של אמונה בי, בנו, ועל המילים המדויקות תמיד בזמן הנכון.
סליחה אם פגעתי בך במשהו אמא ותודה על היכולת לסלוח תמיד!
נוחי על משכבך בשלום ציפור הנפש שלנו. מבטיחים לשמור על אבא ועל הביחד שהיה עולמך.
אני אוהבת אותך ממושה, אימוש, אמא שלי.
חן /בת
אוי טלי טלי . מי המציא את הדבר המפגר הזה ,לכתוב הספד ביום שאנחנו נפרדים .מה ?מה ? מה ?אנשים לא יודעים שעם עיניים מלאות דמעות ואצבעות רועדות מגעגוע אי אפשר לכתוב ולאמר דברים סדורים ? ובכלל איך אפשר בזמן קצר כל כך לדפדף בהרים של זיכרון ,כשהתמונה שננעצת לי היא התמונה האחרונה שלנו , כאילו מסרט מצרי, את במיטה, באולם טיפול נמרץ לב כשאנחנו כולנו ,רעות ,חן איתמר עמיחי יובל ,כולנו ,הולכים הלוך ובכה ,בוכים מחבקים משמיעים שירים של את , שרים ומלטפים ומבינים שנגמר המסע האחרון הקשוח שהתגלגל עלינו .ואת היפה שוכבת מולנו ולא תהיי לנו עוד .
אבל אבל אבל בהרבה רגעים ,אני גם לא שוכח את המסע הארוך שגילגלנו ביחד, ההוא שהתחיל בתום של נעורים והמשיך בבניה של חלומות של חיים ,בניית מקום ,ישוב . בית . בהתחלה באלומות המקום הכי יפה בעולם, ובהמשך של אותו הסרט כאן בפארן .לכאורה הכי הפוך מאלומות . שום מקום של מידבר .וכשמבקרים אקראים או לא אקראים היו שואלים אותך ,טלי , מה? ,מרמת אביב לאלומות מילא , לפארן ? מה באת לחפש כאן ? היית עונה בחיוך . : ת'אמת ,גם אני לא יודעת . אבל האמת צפה ובכל השנים האחרונות חזרת ואמרת ,: זה מה שאמרתי קודם ? לא נכון . זה המקום הכי יפה והכי בית ואין מצב שאני יכולה לחשוב אחרת .
אני מתבונן על האמת הפשוטה של החיים שלנו ,סתם .יושר כנות חיבוק אהבה ,לא מסובך לא אמת מסובכת אבל כמה חיים יש בה !. ואני מבין שזו הייתה המרצפת המשותפת שלנו זו שדרכנו עליה מבלי משים ,בנתיב הארוך שלנו . לא מזמן אמרתי לך כזה מהורהר:בואיהנה עברו עלינו כמעט 50 שנה !ואז אמרת : אתה , מאמין ?ואני העפתי את אחד הרגילים שלי: ווללה מאסר ארוך , ואת ? חייכת ואמרת :, ידעתי שאת זה אתה רוצה להגיד. ולפעמים היית עוצרת אותי לפני שאני מעיף איזה משפט שחור וציני ואומרת : רגע,רגע אל תגיד . אני יודעת מה אתה רוצה להגיד .וחיכיתי לניחוש וזה לא פעם קלע בול. כי ככה זה שמילים מחשבות ויכוחים ומריבות שזורים לאורך חיים שלמים .
תראי טלי ,פיסות החיים שלנו נערמו לערמה ענקית ,וזה ממש ממש מסובך להוציא ולמיין. רק דפדוף בתמונות מאלבומי התמונות השונים פתאום מבינים לי לכמה מעגלים נדבקת בציר החיים שלך .כנראה שהצליח לך .אין לי הסבר מדוייק מה הדביק אותם אליך. כששאלתי בחקירה הנגדית :מה ?היה לכל אחד ואחת גירסה דומה אבל שונה , ומי אני שאתווכח עם עובדות הדבק .אחד אמר ,עיניים טובות , אחד אמר אינטמיות ודיסקרטיות אמיתית ,אחת אמרה חיבוק של הלב שלי ,אחת אמרה טוב לא נגמר , אבל בא נגיד את האמת זה תמיד תמיד הכל ביחד .
אלו האחרים ,ואני ? ככה נספר לכולם עכשיו כמה פעמים עיצבנת אותי ? עכשיו זה הזמן ? אבל עיצבנת אותי , חיבקת אותי , הכלת אותי .אהבת אותי כנראה שאי אפשר אחרת בדרך כל כך ארוכה .
מה אני אגיד לך טלי היה כף ועכשיו זה נגמר .
יעקב (שפי) / בעל
תגובות